כשאני מספר על חוויותיי באפריקה אני לא ממש יודע איפה להתחיל. על מה לספר? על ההתנדבות בבית היתומים? על הנופים? האנשים? האוכל? על כך שכויסתי ונגנבו ממני כל המסמכים והייתי מועמדת לגרוש במלאווי...? על זה שמיליונר מקומי הטיס אותי על חשבונו ל´פרטוריה´ כדי להנפיק דרכון חדש? על הרפטינג? הרעלות מזון למיניהן? על קורס הצלילה? הטרקים? הספארי? הנסיעות האין סופיות? השבטים (שהם בעצם עמים...) באתיופיה? או בכלל על זנזיבר הקסומה? המממ... כמה זכרונות...אפריקה...
איך הכל התחיל...
בביקור קצרצר בשירותיו המפוארים של חברי משכבר הימים (בכדי לשמור על פרטיותו נקרא לו שפרינצי) פגשתי בכתבה המתארת את סיפורה של תרמילאית שטיילה ב´מלאווי´, אפריקה, בתקופת הרעב. אותה תרמילאית התנדבה בכפר "צמבה" (זהו כפר קטן במלאווי), התאהבה במקום ונשארה שם. הוקסמתי מהסיפור ומהכתבה. לאחר שמצאתי את מיקומה של המדינה האקזוטית על המפה, הרמתי טלפון לכתבת מהעיתון, שקישרה אותי לתרמילאית... ו... חודש לאחר מכן הייתי בדרכי לאפריקה, מצוידת בחברה טובה מהצבא למסע אל הלא נודע ועם ידע כמעט אפסי על היבשת השחורה. לא ארחיב על ההתנדבות בכפר הראשון אליו הגענו כי בסופו של דבר, הגענו לשם והתברר לנו כי המציאות שונה במקצת ממה שציפינו לה. עם זאת הזדמנות מפוספסת זו התפתחה לה להזדמנות נפלאה אחרת. לאחר ששבנו מבואסות מהחוויה בכפר, לעיר בלנטייר ("Blantyre") תרנו אחר הזדמנויות אחרות להתנדב. פתחנו ספר טלפונים מקומי ומצאנו את בית יתומים "Open Arms Infant Home". ביום המחרת הופענו בבית היתומים הזה וביקשנו להתנדב. שבוע לאחר מכן התחלנו לעבוד בחו"ל.
"Open arms infant home"
בית היתומים ממוקם בפרברי העיר בלנטייר, אחת הערים הגדולות במלאווי. מלאווי סובלת מאחוזים גבוהים מאוד של תחלואת איידס ולאור זאת מתמודדת עם היקפים עצומים של יתומים (לפי עלון שנמצא בבית היתומים ישנם בין 500,000 ל 800,000 יתומים במדינה). בית היתומים, שמתפקד גם כהוספיס (50% מהילדים הינם נשאי HIV ׂ**) משמש בית לכ-40 ילדים בערך (מספר שמשתנה) שמחולקים לשתי קבוצות, האחת של תינוקות בגיל 0- 2 יתומים מאם, והשנייה היא קבוצת ילדים בגלאי 2- 5 ללא משפחה כלל. תינוקות הקבוצה הראשונה שוהים במקום עד גיל שנתיים - הגיל בו הם נגמלים מחיתולים, וחשוב יותר - עוברים לתזונה מוצקה. חשוב להבין כי באפריקה יתמות מאם בגילאי ינקות הינה קטלנית, פשוט כי למשפחה המורחבת אין אפשרות לרכוש תחליפי חלב. במלאווי פורמולת חלב עולה בסביבות 800 kwacha, שזה פחות או יותר פי שמונה מהשכר החודשי של ברי המזל המעטים שעובדים. המשמעות של זה היא שגם אם אב הילד והמשפחה המורחבת חפצים לגדל את הילד, הם אינם מסוגלים לעמוד בנטל הכלכלי. מרבית הילדים המגיעים למקום נמצאים במצב רפואי ירוד מאוד וסובלים מתת תזונה. במהלך השנתיים הללו בית היתומים פתוח תמיד לביקורי המשפחות. בגיל שנתיים, אלה ששרדו מוחזרים לכפרים, למשפחותיהם. במסגרת פרויקט ההמשך, מתקיים מעקב רפואי אחריהם. במידת הצורך ניתן למשפחה סיוע כלכלי בכדי שהילד ישתלב במערכת החינוך המקומית וירכוש השכלה. הקבוצה השנייה נשארת בבית היתומים ועוברת מהתינוקייה ל"בית של הגדולים", בו הם ממשיכים לחיות עם מטפלת קבועה אחת.
אז מה עושים שם בעצם ?
בית היתומים מנוהל ע"י זוג בריטי (שאותו לא יצא לנו לפגוש, אלא רק את המחליפות הזמניות שלהם). הארגון מעסיק צוות של כ- 30 איש, הכולל ברובו תושבים מקומיים שהוכשרו לכך (אחד הדברים היפים בפרויקט הוא העובדה כי העשייה בפועל מבוצעת ע"י הקהילה המקומית עצמה. פרט למתנדבים ולמנהלי הפרויקט, כל אנשי הצוות הם מקומיים). מה המתנדבים עושים שם? המתנדבים בעיקר מסייעים לצוות הקבוע שנמצא במקום. תמיד יש מה לעשות ואין רגע דל... יש עוד ילד להאכיל, עוד אחד להרגיע ועם עוד אחד לשחק... לאלה אשר מפקפקים בחשיבות עזרה זו חשוב לי להדגיש כי בעיני משמעותה עצומה (ויעידו על כך מחקרים רבים המדגישים את חשיבות המגע הפיסי בשנתיים הראשונות). על אף שמדובר בילדים ברי מזל הנמצאים במסגרת בה הצרכים הפיסיולוגים שלהם נענים, הבעיה העיקרית במקום היא העדר "זמן האיכות" עם הילדים. לצוות אין מספיק זמן "סתם" לשחק עם התינוקות, להרים, לגעת ולחבק ואילו הילדים זקוקים לכך יותר מכל. בנוסף, המקום פתוח לרעיונות נוספים. אנחנו למשל, פרט לעבודה השוטפת בתינוקיה, לקחנו את כל הילדים "הגדולים" והזמנו אותם למגורי המתנדבים לראות את הסרט "מלך האריות"... חוץ מזה, מספר פעמים בשבוע ארגנו פעילויות שונות לקבוצת הילדים הגדולים. מטרתי אינה לשכנע אתכם לנסוע למקום הספציפי בו הייתי (למרות שהוא מומלץ בחום), אלא שתבינו שהצורך קיים ויש המון מה לעשות. צריך פשוט להרים את הכפפה ולחפש. אולם, זה דורש חשיבה מוקדמת - לכולנו יש נטייה לחשוב כי באפריקה כולם מסכנים שרק מחכים שנבוא לעזור להם. זה לא כך. חשוב להכיר במגבלות הכוח שלנו, לא לכפות את עצמנו ולהבחין בין עזרה להתערבות כפויה. לבוא ממקום של כבוד לתרבות ולערכים שלהם ולרצות ללמוד. מהמקום הזה יקבלו אתכם בכל מקום עם המון אהבה. והילדים? אני עדיין חושבת עליהם. לראות ילדה בת חצי שנה חולנית ששוקלת כמו תינוק שרק נולד מחייכת אלייך, ילדים שפתאום לנגד עיניך מתחזקים וגדלים, ולדעת שלך יש חלק בכך - זהו הסיפוק הכי טהור והכי מופלא שיש. מבטיחה.
טיולים באפריקה
אפריקה היא אחרת מיתר היעדים שצעירים נוהגים לטייל בהם. היא פחות מטויילת. לא פשוטה. מרהיבה ביופייה. מקסימה. לעיתים רבות אף מכעיסה. היא בעיקר דורשת הערכות מנטאלית שונה מטיול בהודו או דרום אמריקה. התשתיות למטיילים מוגבלות מאוד, ישנן מספר דרכים לטייל בה ורצוי להיערך לכל אחת באופן שונה. האפשרות הראשונה היא לשכור רכב, השנייה היא להתנייד בתחבורה ציבורית. במאמר מוסגר אוסיף כי למרות שלעיתים ההתניידות באפריקה ברכב הינה נוחה יותר, בעיני היא סטרילית מידי. בתור אחת שנסעה לאפריקה עם עוד חברה וטיילה רק בעזרת תחבורה ציבורית אני יכולה לומר לכל החוששים שזה אפשרי, קשה, מתיש, מרהיב ובעיקר מאפשר אינטראקציה עם התושבים בדרך בלתי אמצעית ונותן הזדמנות להכיר את תרבותם באופן שרק טנדר פתוח עמוס בעיזות, תרנגולות ועשרות אנשים צפופים מאוד מאוד מאוד יכול לתת.
טיול יוצא דופן...
הכתבה מתמקדת בחוויה אחת מתוך טיול של שבעה חודשים באפריקה. מסלול הטיול שלנו התחיל ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, והמשיך לזימבבואה, זמביה, מלאווי, טנזניה, זנזיבר, קניה, אוגנדה והסתיים באתיופיה. **לכל הלחוצים- חשוב לי להבהיר כי למרות שמרבית הילדים הם נשאי HIV, המקום מאפשר תנאים סניטרים כאלה אשר אינם חושפים אותנו למחלה
|
|
|
|
על כל צרה שלא תבוא, הפרטים של השגרירות בהודו
|
|
|
|
כל הפאבים והברים המומלצים בקיוטו, יפן
|
|
|
|
איך מגיעים משדה"ת בקיוטו אל העיר עצמה?
|
|
|
|
כל המידע החשוב על "ארץ השמש העולה" - יפן
|
|
|
|
|
|
|
{{ comment.rowNumber }}.
, {{ comment.ddate | date:'dd.MM.yy'}}
|