מדריך צלילה בתאילנד

עבודה
בשאר העולם

עבודה
באוסטרליה

עבודה
באירופה

עבודה
באנגליה

עבודה
בקנדה

עבודה
בארה"ב

עבודות בחו"ל	לוח שותפים	דירות בחו"ל	ויזה לארה"ב	Navigator	פורומים	טיפים	אולסייל
לימודים בחו"ל	חוויות מהעבודה	מדריכי וידאו	מדריכים בארה"ב בקנדה באנגליה באירופה באוסטרליה בשאר העולם	מידע נוסף ביטוח לחו"ל טיסות לחו"ל רדיו Maka לוח יד שנייה לימודים בארץ פרסמו אצלנו

חוויות מהעבודה

חוויות תרמילאים

עבודה בחו"ל > חוויות מהעבודה > עבודה כמדריך צלילה בתאילנד

הצג חוויות בתחום:

סוכן נסיעות אישי
מתחייב למצוא לכם את
כרטיס הטיסה הזול ביותר!

03-7777188

עבודה כמדריך צלילה בתאילנד

שתף בטוויטר

שתף בפייסבוק

תן למעסיק לרדוף אחריך

הדפסה

שלח לחבר

"צוללים, אוכלים, רואים סרטים ויוצאים כל לילה לשתות עם החבר'ה, או סתם קונים בירות ויושבים במרפסת לשחק 'שיט האד' וכאלה. מהבוקר שקמים ועד הלילה פשוט נהנים". חוויית עבודה כמדריך צלילה בתאילנד

משה מה-יפית

כך הכל התחיל

היו לי חיים רגילים לחלוטין. כמו כולם טסתי למטרת עבודה בארה"ב אחרי הצבא ומשם לטיול במרכז אמריקה של 7 חודשים. חוזרים לארץ, ממלצרים בבית קפה ומסיימים תואר ראשון במנהל עסקים. יש חברה 3 וחצי שנים, שוכרים דירה ביחד, מתחילים תואר שני ועוברים לעבוד בהיי טק – מלא כסף. ואז חלה התפנית...

יום אחד החלטתי שנמאס לי מהכל – מהלימודים, מהעבודה ומהחברה ואני חייב שינוי בחיים שלי. הם שגרתיים מדי, רגילים מדי ולא מספקים. זה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי, כל החיים? אין סיכוי. ואז החלטתי – אני טס לצלול בתאילנד. עזבתי את החברה, עזבתי את הלימודים לתואר שני, התפטרתי מהעבודה ונשארתי ללא כל מחויבויות ופנוי לעשות כרצוני.

תאילנד

בתחילה, חשבתי שאטוס לחודשיים שלושה, אצלול בקו טאו, שם הייתי מיד אחרי התואר הראשון לשלושה שבועות (היה אדיר!), אתפנן מהחיים ואחזור לארץ. זו הייתה התכנית לפחות. הגעתי לבנגקוק ואחרי נסיעה באוטובוס של 12 שעות בערך ומעבורת של שעתיים וחצי חזרתי לבית האמיתי שלי, גן העדן הפרטי שלי – קו טאו. זהו אי קטן בגודל 21 קמ"ר, ליד קו פנגהאן. האי פשוט מדהים ביופיו ואתה מרגיש שהגעת לחלום, שלא תרצה להתעורר ממנו. פגשתי בקו טאו אנשים רבים, שהגיעו לחופשה קצרה של שבוע ונשארו על האי 10 ו 15 שנים. לאי יש קסם מיוחד, שמושך אותך פנימה ולא נותן לך לעזוב. אתה פשוט מתאהב במקום ובסגנון החיים הזה. באי יש מעט מכוניות, הרבה אופנועים, מלא אקשן וגולת הכותרת – אין סוף צלילות מטורפות, עליהן אספר בהמשך.

הבונגולו

נכנסתי לגור בבונגלו של "בינגו", שהיה גדול ומרווח, עם מרפסת עץ ונוף לים, ממש צמוד למועדון הצלילה בו צללתי – Ban's Diving Resort , על חוף Sairee Beach בצד המערבי של האי. הבעלים התאילנדים של ה"בינגו", שהיו נשואים, היו ממש חמודים והסתדרנו איתם מעולה. את רוב ארוחות הערב והצהריים אכלנו אצלם במסעדה, שהייתה מעולה וזולה בטירוף והיו מקרינים בה שני סרטים כל ערב. אתה יושב לך על כריות, לצד שולחן עץ נמוך, אוכל ורואה סרט. בסופו של דבר, חגגנו ביחד את הקריסמס. ב-אנחנו אני מתכוון לכל "שכונת בינגו" המגניבה. היינו 10 בונגלו ביחד, אחד ליד השני. היה עוד ישראלי אחד והשאר מקנדה, ספרד, איטליה, אנגליה ומאיפה לא. נהיינו חברים ממש טובים , צללנו ביחד ובילינו כל היום ביחד. עד היום, שנה אחרי, אני בקשר עם כמה מהם על בסיס קבוע. אחת אפילו באה לארץ פעמיים לבקר אותי.

Dive Master

מועדון הצלילה בו צללתי, Ban's , הוא השני בגודלו בעולם מבחינת כמות הצוללנים שהוא מכשיר מדי שנה. אנחנו מדברים על מעל 10,000 צוללנים כל שנה!!! הציוד חדש ומתוחזק בקפידה, המדריכים תותחים (כולם אירופאיים כמובן) ולא סתם הוא אחד הנחשבים.

מאחר וכבר היו לי שני כוכבים, החלטתי לעשות קורס Dive Master . לפניו עושים שני קורסים קצרים של 4 ימים – קורס עזרה ראשונה וקורס הצלה. התקופה של קורס הדייב מאסטר הייתה אחת מהיפות שלי על האי. צריך ללמוד ולעשות 9 מבחנים תיאורטיים באנגלית על חומר הלימוד (שחלקו היה לא קל, בעיקר פיסיקה של הצלילה), לסייע במספר קורסים וכמה מבחני שחייה, הצלה וצלילות במחן. הזמן הממוצע לקורס כזה הוא חודש וחצי ומה שיפה זה שכל אחד קובע את הלו"ז לעצמו ויכול למשוך את הקורס גם שנתיים ובינתיים לצלול חינם דרך המועדון והיו כאלו אנשים שעשו זאת. כשמסיימים את כל המבחנים ובעקרון נהיים מוסמכים, נשאר מבחן אחד חשוב – מבחן השנורקל...

מבחן השנורקל

מגיעים בערב לבר של המועדון (בו נערכת מסיבה כל לילה וכולם משתכרים ומשתוללים בטירוף) וכל המוסמכים הטריים יושבים על הבר עצמו. היינו 8 אנשים בערך ושמו לנו מסכה על העיניים (שמכסה גם את האף והודבק עליה נייר, כדי שלא נוכל לראות כלום) ושנורקל בפה. מאחורי כל "חניך" עמד על הבר מדריך עם משפך מאולתר מבקבוק ובאקט (דלי) של ליטר מלא באלכוהול מכל הסוגים שהיו בבר. המבחן: לשתות את כל הליטר אלכוהול, שנמזג על ידי המדריך לחלק העליון של השנורקל בבת אחת, כשלמעשה אי אפשר לנשום – האף בתוך המסכה האטומה ובפה יש שנורקל אשר מתמלא ללא הפסקה באלכוהול. חייבים לעשות את זה בנשימה אחת ופאדיחה לא להצליח. מולנו עמדו עשרות אנשים בבר והריעו לנו, צילמו אותנו ועודדו בטירוף. האווירה הייתה מחשמלת, עם כל המוזיקה והבלאגן מסביב. לקחתי נשימה עמוקה וחיכיתי לאלכוהול, שיזרום דרך השנורקל. אבל נגמר לי האוויר לפני שהתחילו למזוג ולקחתי שאיפה נוספת. לפני שהספקתי לסיים אותה קיבלתי פתאום זרם של אלכוהול דרך השנורקל ולתוך הפה. שתיתי, שתיתי, שתיתי וכולם מעודדים וצורחים ואני בטירוף. הרגשתי שהאוויר אוזל והולך והשתייה לא נגמרת. הייתי בטוח שאכלתי אותה ואצטרך להוציא את השנורקל מפי כדי לקחת נשימה ובכך בעצם אכשל. אבל נאבקתי בחוסר הנשימה בכל מאודי ובשניית האוויר האחרונה שנותרה לי הצלחתי לשתות את כל הבאקט. היו לי מלא פלאשים של מצלמות בעיניים והרגשתי את האלכוהול זורם לאורכו של הגוף בקרירות נעימה. ואז פשוט המשכנו במסיבה המטורפת שהייתה ושתינו עוד ים אלכוהול. זו הייתה פשוט חוויה מטורפת.

אז מה עושים כל היום?

צוללים, אוכלים, רואים סרטים ויוצאים כל לילה לשתות עם החבר'ה, או סתם קונים בירות ויושבים במרפסת לשחק שיט האד וכאלה. מהבוקר שקמים ועד הלילה פשוט נהנים. עשינו גם טיול טרקטורונים מטורף באי, יצאנו לטיול רגלי לחלקו הצפוני של האי. זה היה כמו בסרט "החוף" אבל ממש. אתה הולך בתוך יער עצים מטורף ומטפס במעלה ההר. כשאתה מגיע למעלה, אחרי טיפוס קשה, מונח לו סלע ענק עם סולם חבלים לטפס עליו. טיפסנו בזהירות, ישבנו על הסלע ומולך פרוס האי כולו והים המדהים הזה. נוף שאין לתאר. הדלקנו ג'וינט, ישבנו ובהינו בפלא העולם. השמש ניצנצה על המים השקטים והכחולים, בוהקים וצלולים. אני על כתם ירוק בתוך כחול אינסופי. אני על נקודה פצפונת במפה, על אי באמצע האוקינוס וזה הבית שלי. פה אני גר ופה אני מרגיש בבית.

מדריך צלילה בתאילנד

עד סיום הקורס התחברתי עם הרבה אנשים במועדון והכירו אותי היטב. כל מדריכי הצלילה אהבו אותי ורצו שאסייע להם בקורסי הצלילה שלהם. וכך,התחלתי לבצע עבודה בתאילנד ב Ban's בתור דייב מאסטר. הייתי קם בשבע, עולה על הסירה והולך לצלול עד הצהריים, או עובד על הסירה בתור Boat Master ומסייע לצוללנים בכל מה שצריך: אחראי על הבטיחות, הציוד, האנשים והכל בערך. הרבה אחריות לחיים של אנשים. בצהריים חוזר למועדון, אוכל צהריים והולך לישון שנת צהריים אדירה של שעתיים. מי היה מאמין? שאני אשן ככה כל יום צהריים? איזה כיף! ומשעות אחר הצהריים, כשכל היום עוד לפניך, כל מה שאתה עושה זה לבלות עם חברים, לשתות בירה על הבר, שנמצא על החוף, בשעות אחה"צ ולראות שקיעה מדהימה, לפגוש אנשים חדשים כל יום ופשוט להינות. כך עברו ימיי וחלפו, כשכל יום יותר מהנה וכיפי מהקודם. האם זה אמיתי, או שאני חולם?

בשלב זה, אחרי שחלפו שלושה חודשים מאז הגעתי לאי, הבנתי שאני רוצה להישאר פה, אך הכסף אזל ובתור דייב מאסטר לא הרווחתי משהו בכלל. מה גם שכל הקורסים שעשיתי והציוד שקניתי עלו אלפי שקלים. אז מה עושים? ידעתי שאני ממש אוהב את הקטע הזה של הצלילה והחלטתי לעשות קורס מדריכים ולעבוד בתור מדריך צלילה על אי, באחד מבין 40 מועדוני הצלילה בקו טאו. ואחרי עוד 10,000 ש"ח לקורס, לימודים, מבחנים, צלילות מטורפות ל 50 מטר! עם ציוד מיוחד ובלונים כפולים ושלושה ימים של מבחנים סופיים מורתי עצבים – נהייתי מדריך צלילה. אני, מדריך צלילה. זה חלומו הרטוב של כל אדם עלי אדמות. לחיות את החיים האלה...עד היום אני לא מאמין שעשיתי את זה וכבר הייתה לי עבודה בחו"ל, כשעבדתי בארה"ב ואין מה להשוות בכלל.

ושוב, בגלל שכולם ב Ban's מאד אהבו והעריכו אותי – התחלתי לעבוד אצלם ומעביר בעיקר קורסים בעברית, לכל הישראלים שמגיעים הנה, כשלפעמים גם קורסים באנגלית. יש שם מדריך ישראלי וותיק, שנמצא שם כבר מעל לשלוש שנים וקוראים לו פולי. הוא אחד המדריכים הטובים על האי, אם לא הכי טוב. תותח רציני ואיש מדהים ומתוק. יש גם מדריך נוסף שנמצא פה כבר 10 שנים, אבל הוא לא אוהב ללמד ישראלים לצלול. המלצה שלי - לכו לקורסים של פולי. גם המדריכים האירופאיים מדהימים ברובם וכיף לאללה ללמוד ולצלול איתם. הרמה במועדון, בגלל יוקרתו והשם שיצא לו, היא גבוהה מאד. מדריכי צלילה המובילים בתחומם.

הצלילות

אי אפשר בכלל לתאר במילים את הדבר הזה. חייבים לראות. המים כל כך חמים ונעימים, 28 מעלות בממוצע. מגוון סוגי דגים, מכל המינים ובכל הצבעים. 'Bull Sharks', לוויתנים וברקודות הענק, שמגיעות למטר וחצי אורך. שרימפסים, נחש ים ארסי, חתולי ים ומה לא. אתה צולל בין השוניות והסלעים, בשקט העמוק והפנימי הזה, רק אתה מרחף לך מול העולם, ללא מגע אדם, צלול ובהיר, מלא חיות וצבעוני, פראי.

אחת הצלילות המגניבות שעשיתי שם הייתה צלילת עומק, עם בלונים כפולים וציוד צלילה מיוחד. צללנו לספינה טרופה, ששקעה במעמקי הים, בעומק של 50 מטר, כחצי שעה הפלגה לכיוון צפון. ב-15 המטרים הראשונים הייתה ראות מעולה ויכולת לראות למרחק של 50 מטרים לפחות, מים כחולים ושקופים. בעומק של 40 מטרים הייתה כבר ראות גרועה, אך עדיין ניתן היה לראות את הספינה הענקית. ריחפנו במים במורד התורן והגענו עד לירכתיי הספינה. שלחתי את היד עם שעון הצלילה הדיגיטאלי (שעלה לי 2000 ש"ח) עמוק לתוך לחול הרך, בתקווה לראות 50.00, כלומר עומק של 50 מטרים. שלפתי את היד החוצה וראיתי – זה היה 49.7, אבל מבחינתי זה 50. אי אפשר לתאר את ההרגשה של להיות כל כך עמוק באמצע האוקיינוס. האדרנלין זורם באטרף ואתה נרגש ומפוחד באותה מידה. זהו לא פחד רגיל. זהו פחד חיובי, שגורם לך לראות כמה הטבע חזק וכמה צריך לשמור עליו, על העוצמה הזו. אתה כמו מרחף בחלל, בשקט נצחי ויופי פראי שקיים רק באגדות.

הביתה

אחרי חצי שנה על האי אני עוזב. מתגעגעים הביתה, למשפחה ולחברים - בכל זאת, אין על הארץ שלנו. היום אני עובד שוב בהיי טק וחולם על ימים עברו, מתגעגע לקו טאו וחולם שאני חוזר לשם לכל החיים. אז נכון – הבית שלי פה בישראל, אך אין ספק שקו טאו זהו ביתי השני ונמצא בלבי לנצח. זו הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי.