עבודה
באירופה

עבודה
באנגליה

עבודה
בקנדה

עבודה
בארה"ב

עבודות בחו"ל	לוח שותפים	דירות בחו"ל	ויזה לארה"ב	Navigator	פורומים	טיפים	אולסייל
לימודים בחו"ל	חוויות מהעבודה	מדריכי וידאו	מדריכים בארה"ב בקנדה באנגליה באירופה באוסטרליה בשאר העולם	מידע נוסף ביטוח לחו"ל טיסות לחו"ל רדיו Maka לוח יד שנייה לימודים בארץ פרסמו אצלנו

חוויות מהעבודה

חוויות תרמילאים

מכירה בבאסטות ביפן

עבודה בחו"ל > חוויות מהעבודה > מכירה בבאסטות ביפן

הצג חוויות בתחום:

סוכן נסיעות אישי
מתחייב למצוא לכם את
כרטיס הטיסה הזול ביותר!

03-7777188

מכירה בבאסטות ביפן

שתף בטוויטר

שתף בפייסבוק

תן למעסיק לרדוף אחריך

הדפסה

שלח לחבר

"היום הראשון עבר ממש מהר, ורועי אמר שמכרתי יפה יחסית לעובדת מתחילה. וזהו, אחרי זה הכל נהיה קל". עבודה ביפן - מכירה בבאסטות

נגה אלימלך

בקיץ 2004 הגעתי לטוקיו, עם כסף להוצאות שוטפות של שבועיים. היה לי כרטיס פתוח חזרה, והמטרה הייתה להישאר עד כמה שהויזה מאפשרת לי (3 חודשים) ולעשות כסף ללימודים. הגעתי עם שני מספרי טלפון של אנשים שמגייסים עובדים לבסטות, שהוצאתי מהעיתון ומחברים-של חברים. הראשון לא ענה. השני שאל אם יש לי איפה לישון, וכשאמרתי שלא הוא נתן לי כתובת והוראות הגעה. נסעתי באוטובוס לטוקיו, ירדתי באזבו ג'ובאן ואחרי חצי שעה מצאתי את המקום. זאת הייתה דירה פצפונת, שבה הוא גר עם החברה שלו שהייתה רוסיה. הוא הסביר שסוג זה של עבודה ביפן דווקא נחשב לקל מאוד, וגם את השפה אני אלמד מהר. לא היה שום ראיון קבלה, וזה נראה לי חשוד אבל לא ממש הייתה לי ברירה. אחרי זה הוא צייד אותי בכמה דפים שבהם היה כתוב איך אומרים כל מיני דברים ביפנית: כמה זה עולה, מספרים, ברוכים הבאים – ועוד מילים חשובות – ובכתובת נוספת, של גאיג'ין האוס, שבה אמור להיות חדר פנוי. אחרי שיחה קצרה, נסענו לבסטה הראשונה שבה עשיתי התלמדות. לבחור שעבד על הבסטה קראו רועי והוא בירך את כל מי שעבר ב'הירשאי מאסה' – שזה ברוך הבא, וככה היפנים מברכים את כל מי שנכנס לחנות, כלבו או מסעדה. רוב הזמן היפנים התעלמו ממנו, אבל מדי פעם התקרב מישהו לבסטה, והסתכל על הסחורה – שעונים, תכשיטים וארנקים של לואי ויטון. הייתי די בשוק, בעיקר בגלל השפה שנשמעה כל כך מוזרה – לא הבנתי אף מילה, ואפילו לא את ההבעות. עד כדי כך, שכשאחד הלקוחות הוציא כבר את הארנק ושילם, הייתי בהלם כי הייתי בטוחה שהוא מתכוון ללכת בלי לקנות כלום. ולהיפך – מישהו שהייתי בטוחה שהוא עוד רגע קונה, הלך פתאום. רועי אמר שליפנים יש קריזות ואי אפשר להבין אותם.

עדיף להתאמץ

בסוף היום רועי היה די מבואס ואמר שזה יום רע. אני לא זוכרת כמה כסף היה לו, אבל אני זוכרת שזה נראה לי המון. הוא קיפל את הבסטה, סחבנו אותה למכונית ונסענו ביחד –הוא בעצמו גר בגאיג'ין האוס שאליו הייתי אמורה להגיע. בדרך שאלתי אותו כל כך הרבה שאלות, עד שהוא אמר: 'מה את לחוצה כזאת, תירגעי. תוך יומיים שלושה את משתלטת על העניינים'. ובכל זאת, השאלות המשיכו להתרוצץ לי בראש ורציתי לשנות את התכנית ולחזור אחרי שבועיים. אבל אז חשבתי על הלימודים ועל זה שעדיף לי להתאמץ לכמה חודשים עכשיו מאשר כל השנה.

נשארתי עוד ארבעה ימים עם רועי, ובסוף היום הרביעי רועי התקשר לבוס שלנו ואמר שהוא חושב שאני יכולה כבר לעבוד לבד. אני עדיין הרגשתי חסרת ביטחון לגמרי, אבל אמרתי לעצמי שאולי אם אני אשב לבד בבסטה אז יחזור לי הביטחון. וזה מה שקרה למחרת. רועי הוריד אותי, והמשיך עם המכונית למיקום הקבוע שלו. סידרתי את הבסטה ואת כל הסחורה, עמדתי מאחוריה ובהיתי בכל האנשים. בהתחלה לא הייתי מסוגלת לצעוק כמוהו 'הירשאי מאסה', אבל ראיתי שאף אחד לא זורק מבט לכיוון שלי אז אין ברירה. בהתחלה אמרתי בשקט, ואז קלטתי שאף אחד לא שומע אז התחלתי לצעוק. אחרי זה כבר לא היה אכפת לי מאף אחד, ורק רציתי שיבואו אנשים. היפני הראשון שבא לא קנה כלום, ואמר כמה מילים שאחרי זה הבנתי שאלה מילים גסות. אחר כך הגיעו עוד אנשים, ואני קלטתי שזה גם עניין של שעות ושל מזל, לא רק כמה חזק אני צועקת. היום הראשון עבר ממש מהר, ורועי אמר שמכרתי יפה יחסית לעובדת מתחילה. וזהו, אחרי זה הכל נהיה קל – הסתדרתי יותר טוב עם רועי, הכרתי עוד ישראלים שעובדים איתנו אצל אותו בוס ועוד שתי ישראליות שגרו באותו גאיג'ין האוס, ובסוף השבוע כבר יצאנו ביחד לפאב שאחת מהן עבדה בו בתור ברמנית.

לעבוד בכוננות

בערך אחרי חודש וחצי של עבודה, התחילו פשיטות באזור. שניים נעצרו, והתחלנו למכור בכוננות מתמדת – פותחים בסטה, ומחכים לטלפון שאומר שהמשטרה מגיעה. בערך כל יום מצאתי את עצמי סוגרת את הבסטה אחרי כמה שעות, בגלל שהבוס או מישהו מהעובדים התקשר ואמר שיש משטרה באיזור. זה היה מפחיד, ודי הפריע למכירות גם בשעות שבהן כן פתחתי. אחרי שבוע מישהו מהעובדים אמר שאין מה לעשות בטוקיו בחודש הקרוב, ושהוא נוסע למקום אחר כי יש לו ידיד שעובד שם. הצטרפתי אליו, וככה מצאנו את עצמנו באוטובוס לילה לפוקוקה. נשארתי שם עוד חודש וקצת, כי זה מה שהויזה אפשרה לי ובגלל שהייתי צריכה להתחיל לימודים בארץ. גרתי בפוקוקה בדירה עם עוד חמישה עובדים, בתנאים פחות טובים מאשר בטוקיו - אבל השכירות הייתה זולה יותר. חלק מהזמן עבדנו במרכז העיר, שהייתה שונה מאוד מטוקיו והרבה פחות מעניינת – וחלק מהזמן עבדנו בפסטיבלים וירידים, ונסענו כל כמה ימים למקום אחר. בירידים מכרנו בעיקר לילדים שבאו עם ההורים שלהם – סיכות, קישוטים לשיער ומחזיקי מפתחות. סך הכל לא הצטערתי שעזבתי את טוקיו, כי הנופים בקיושו יפים מאוד, והכל מלא בשדות אורז מלאים במים. העבודה הייתה דומה, וגם אם עשיתי קצת פחות כסף, עדיין הצלחתי לחסוך מעצמי עבודה במהלך שנת הלימודים הראשונה.