מארחת ביפן 

לפני הטיסה לטיול שלי בהודו שאלתי את עצמי מה אעשה אם ארצה להמשיך לטייל וייגמר לי הכסף? לפני הטיול היו ברשותי 2,500 דולר ל"בזבוזים" שנשארו לאחר קניית כרטיס והוצאת הויזה. עוד בארץ, דיברתי עם ידיד שבדיוק חזר מעבודה ביפן, לאחר שעבד שם במכירות ועשה כסף לא רע בכלל. הוא אמר שישנן בחורות רבות שעובדות ביפן בתור מארחות ועושות כסף בכמויות גדולות תוך זמן קצר. המחשבה על כך די שעשעה אותי- עבודה בחו"ל - לשבת לשתות כוס יין עם אנשים ולקבל על זה כסף. רשמתי בראשי את האפשרות ועליתי על מטוס להודו.
 

כשגרתי בגואה (לאחר שלושה חודשי טיול אינטנסיביים), פגשתי בחורה שנסעה מהודו ליפן קצת לפני הסילבסטר ועשתה מספיק כסף שהספיק לה לטיול של עוד חצי שנה. בהתחשב במצב הכלכלי שלי שאט אט התחיל להצטנע וברצון המטורף שלי להמשיך לטייל, הרעיון לטוס, לעבוד שלושה חודשים ולהמשיך לטייל חצי שנה נוספת קסם לי. שאלתי את הבחורה שאלות. היא סיפרה לי שעבדה ב"רופונגי" שזהו אזור בטוקיו, ששתתה מלא אלכוהול, שרה קריוקי כאילו אין מחר ועלתה במשקל ארבעה קילו בגלל סושי וסאקי. היא הוסיפה ואמרה שכדאי לי לקנות בגדים חמים ושמלות ערב מהודרות, תיקים, נעליים, ג´ינסים. "איפה לכל הרוחות אשיג את כל זה בהודו???". חודש אח"כ יצא לי במקרה לפגוש ב"הום בי´צ" בחור שסיפר לי שיש לו גסטהאוס ביפן ושאם אני אגיע לשם אז כדאי לי לדבר איתו והוא כבר ינסה לדאוג לי.


חודשיים אחרי הפגישה עם הבחור ההוא, כשהכסף באמת כמעט הלך ונגמר, מצאתי את עצמי על מטוס לתאילנד, לשבוע משוגע של קניות בשאריות כספי האחרונות והכנה נפשית לשלושה חודשי עבודה ביפן, מדינה זרה, אחרת לחלוטין מכל מה שאי פעם דמייניתי לעצמי. השבוע הזה בתאילנד היה היסטרי. אין חנות אחת שלא סרקתי וחרשתי לאורכה ולרוחבה של בנגקוק. קניתי כרטיס טיסה אצל בסוכנות "מיני טורס" שכנראה כבר מכירה את הנוהל של ישראליות שטסות לשלושה חודשי עבודה ביפן. הם סידרו לי כרטיס הלוך ושוב, מפה של יפן ומספרי טלפון של בתי מלון זולים. ישנן שמועות שהכניסה ליפן לא קלה. היפנים הם עם חשדן וביקורתי מטבעו. מספיק שתנשום בצורה שפקיד המכס לא יאהב ויש סיכוי שתשלח ללילה למלון על חשבונך ולמחרת חזרה למדינה ממנה באת. ולא, אין עם מי לדבר ולא אין החזר כספי. לך תבין את היפנים האלו. מספר אנשים שפגשתי בטיול שניסו והצליחו להיכנס ליפן ייעצו לי על דברים חשובים שיעזרו לי בכניסה, אבל אני העדפתי פשוט ללכת לבית מלון של יפנים בבנגקוק ולשאול דווקא אותם איך כדאי לי לעשות את זה...


הבוקר של יום האהבה - אני לא אשכח את זה. עליתי על מטוס ליפן ב 14 בפברואר, לבד, בדרכי למדינה זרה, עם 700 דולר בכיס (שלוויתי מהמשפחה שלי בארץ) כדי שיהיה לי עם מה להתחיל. על גבי היה מונח תרמיל עמוס בגדים חמים, על הכתף תיק צד עם מפות ושרטוטים המתארים טיול של חודש לפחות באתרים מפורסמים ברחבי יפן (על פי עצת התיירים היפנים מהמלון בבנגקוק), טרנינג, נעלי ספורט ושתי צמות. נראיתי כמטיילת טיפוסית...(שוב, על פי עצת היפנפונים הנחמדים). הכניסה עברה די חלק ומהר מאוד עליתי על אוטובוס ל"רופונגי"- 30 דולר, שעה וחצי נסיעה. הכבישים מטורפים, המקומות ענקיים, סדר גודל שלא ידעתי שקיים עד לאותו רגע. וואו. מה לי ולזה? מה אני? איפה אני? קטונתי... נראה לי אני ארד מהרעיון של עבודה ביפן - מחר אני על מטוס חזרה לארץ...

הגעתי למלון "אנה" ב"רופונגי", שם אסף אותי אותו הבחור מההום ביצ´ (תיאמתי איתו כמובן באי מייל שאני מגיעה) ולקח אותי לגסטהאוס שבבעלותו. החדר היה פיצפון וחסר חלונות, בשרותים היו מכונת כביסה ומייבש. מטבח שגודלו שניים וחצי מרצפות, בלי מזגן (וקור כלבים בפברואר של יפן!!) ובלי אינטרנט (שרק אח"כ הבנתי כמה חשוב שכן יהיה) המחיר היה 550 דולר לחודש ועוד 50 דולר פיקדון (אין מה לעשות – יקרררררר ביפן). ברירה לא הייתה לי ועכשיו גם לא כסף. לא ידעתי אם מאה דולר (זה מה שנשאר לי אחרי התשלום היקר על הדירה) יספיקו לי, הכל היה נראה כל כך יקר וגדול ומפחיד. התלבשתי חם ויצאתי קצת להסתובב ולרחרח. איזו עוצמה- העיר נראית מדהים בשעות הלילה, ממש כמו מסיבה אחת גדולה: אורות, ברים, מועדונים, גברים, נשים, קטנים, גדולים, שחורים, ורודים,לבנים... שאלתי איזה סבא יפני באנגלית מה השעה, הוא הסתובב אליי עם חיוך זדוני ואמר לי "השעה היא מה שתרצי שתהיה" הסתכלתי עליו במבט מוזר, הסתובבתי והלכתי חזרה לגסטהאוס.
די מבלבל פה אני חייבת לציין.


בכניסה לגסטהאוס פגשתי שתי בנות שגרות שם כבר כמה ימים, ישבתי איתן והן הסבירו לי קצת על איך הדברים מתגלגלים פה. מסתבר שהן ניסו להתקבל למועדון אליו אני הייתי אמורה ללכת ואמרו שזה מאוד קשה ושהם לא הצליחו אבל בכל זאת הם הסתדרו בסוף וכעת הן עובדות במועדון אחר ו"מבקבקות" כדי להשלים הכנסה. "לבקבק?!? מה זה???" – "את פוגשת מישהו, הולכת איתו למועדון (כל מועדון בעיר) אתם שותים בקבוק כגון יין או שמפניה ואת באה למחרת ומקבלת מהמועדון אחוזים. לכל בקבוק מחיר שונה וכמה שהבקבוק יותר יקר, ככה את עושה יותר אחוזים ומרוויחה יותר כסף". כל העניין בהתחלה נראה לי די מוזר, אם לומר את האמת, אבל אני כבר פה ואני ממש צריכה כסף אז...למה לא בעצם? שווה לנסות.


בלילה היה קור כלבים אבל הבוקר הגיע ואיתו כמובן גם הגיעה השמש. יצאתי לרחוב לחפש סניף בנק כדי לפרוט כסף מדולרים ליין. פתאום הרחוב היה נראה שונה לגמרי מאשר בלילה הקודם. מיליון יפנים קטנים לבושים בחליפות שחורות, אוחזים בידם מזוודות שחורות ובפנים רציניות גועשים לעבודה. פרטתי את הכסף שהיה לי וקניתי כמה מצרכים בסופר עצום בגודלו שבו הכל היה זול יחסית. כשחזרתי לגסטהאוס פגשתי את "אגם", בחורה שחיה ביפן כבר שנה, מדברת יפנית ועובדת בתור מארחת. היא לימדה אותי דבר או שניים על חיי היום-יום כאן ודי התחברנו. בערב לבשתי שמלה ויצאתי בקור המחפיר לחפש עבודה ב"ג´ק סתום העין"- המועדון הכי ידוע ב"רופונגי", שהסיכויים להתקבל אליו די מזעריים, בעיקר אם את לא בלונדינית עם חזה מהאגדות, שפתיים חושניות ודוברת אנגלית שפת אם- ומה לעשות אני לא עומדת באף אחד מהקריטריונים. אני כן נראית סבבה, האנגלית שלי (אחרי תקופת הטיול בהודו) השתפרה מאוד, יש לי שיער חום ועיניים חומות.גובה 1.70,בקיצור - ממוצעת.
הגעתי למועדון, שנראה קצת שקט ואפלולי. בר עגול שמסביבו 10 ספות קטיפה אדומות צמודות לקיר ומולן שולחן חום רחב. על כמה מהספות ישבו מספר גברים מבוגרים עם בנות צעירות ויפות. לבשתי שמלה שחורה פשוטה יחסית, איפור מינימליסטי כמו שאני רגילה, נעלי עקב ואת החיוך הכי יפה שלי. תחילה ניגש אליי בחור צעיר בחליפה ושאל את מי אני מחפשת. עניתי לו שאני מחפשת את מי שאמור לקבל אותי לעבודה. הוא נתן לי כוס יין אדום, טופס למילוי פרטים והשאיר אותי יושבת על הבר, מוארת באור הדקיק של המקום. הוא אמר לי לחכות והלך. סיימתי למלא את הטופס בדיוק כאשר כל האורות במועדון כבו ועל הבמה התחיל מופע קברט, ארבע בחורות מדהימות שרוקדות ועוזרות להעביר את הזמן.

לאחר שעתיים של המתנה, בהן לא חדלתי מישיבה זקופה על הכיסא, ניגש אליי המנהל, חייך והציג את עצמו. הוא לקח את הטופס, קרא, העיף בי מבט מלמטה למעלה ואמר לי לבוא למחרת בשבע בערב. אחר כך הוא הסתובב והלך, מותיר אותי שם בהלם - התקבלתי ! בטוקיו, אם מתקבלים ל"ג´ק שתום העין" לא צריך לדאוג למצב הכלכלי יותר מידי. המשכורות שם מטורפות וה"ביקבוק" הופך לסוג של צ´ופר בכיס. חיי השגרה החדשים שלי התנהלו כך: קמה בשש בערב, אוכלת משהו, שותה קפה, מתקלחת, מתארגנת על עצמי (בושם, קצת איפור ותכשיט או שניים) והולכת ברגל להסתובב ברחוב, אולי למצוא "דוהן" (ביפנית זה אומר מישהו שבא איתך למועדון ומשלם כניסה] דבר שמעניק לך אחוזים נוספים במשכורת), ומשם ל"ג´ק", יושבת על הבר עם 40 דוגמניות, מהממות, אוסטרליות, קנדיות, אמריקאיות וגם ישראליות ותוהה אם המנהל היה שיכור כשאמר לי לבוא יום קודם לכן. לשמחתי הוא לא טעה, ובדיוק באותו הרגע ניגש אליי ואמר לי שלקוח מאוד חשוב נכנס וביקש שאני אשב איתו. הייתי באקסטזה, היום הראשון שלי בעבודה ביפן!


ה"לקוח החשוב" עליו המנהל דיבר היה בריטי מקסים כהה עור עם חיוך משגע. הפכנו לחברים טובים ושמרנו על קשר גם אח"כ. היינו מטיילים בכל מיני אזורים בטוקיו, אוכלים במסעדות יוקרה, רואים סרטים במסך הענק שלו ולוגמים יין איכותי. הוא מעולם לא הציע לי הצעה מגונה ובאמת היינו חברים שמבלים לא מעט זמן ביחד (אגב, בניגוד לשמועות כאלה ואחרות, אם יש, העבודה לא כוללת סקס). בימים שלאחר מכן הכרתי עוד מספר אנשים שכביכול היו לקוחות שלי אבל לא ממש התנהגתי איתם כמו לקוחות. מבחינתי הם יותר כמו אנשים מסקרנים או לחילופין אנשים טיפשים שכרגע יכולים לעזור לי לעשות הרבה כסף ובעוד כמה חודשים אני אשכח אותם. תפקידיה של המארחת היו להיות יפה, לחייך, לצחוק, לשתות אלכוהול, לשיר קריוקי. וזהו ! כל שאר הסיפורים על נגיעות וסקס תמורת כסף, הם סיפורים על בנות ספציפיות אולי. אין פה הכללה, כל אחת עושה מה שנראה לה.


המשכורת היתה 20 דולר לשעה + 5 דולר על כל כוס אלכוהול שהלקוח מזמין עבורך. העבודה במועדון נמשכת עד 03:00 לפנות בוקר. ישנן בנות שממשיכות עם לקוחות למועדון אחר, להמשיך בריקודים ובקריוקי. היפנים מתים על קריוקי.


פעם אחת ישבתי עם לקוח מיליונר שכל פעם כשהוא היה נכנס למועדון, מיד המנהל היה מביא לו קערה ענקית עם פירות ו"דום פריניון" ב 850 דולר. הוא היה מגיע עם חבר וכל הלילה אכלנו קוויאר ותותים ,שתינו שמפניה מעולה והיה מדהים. אח"כ הלכנו לשיר קריוקי עד הבוקר ובבוקר קיבלתי הצעה של 15 אלף דולר ללילה...סירבתי בנימוס, הוא נתן לי מאה דולר למונית והלכתי. זה נשמע מוזר אולי לחלקכם, לסרב לסכום כזה אבל להתעורר כל בוקר למשך כל החיים שלי ולהסתכל על עצמי במראה ולראות זונה לא בא בחשבון. זו דעתי ואני דובקת בה! ביום ההולדת שלי פגשתי שוויצרי אחד, נשוי + 3 שבא לרגל עסקים ליפן ומחפש מישהי שתטייל איתו. הלכנו לעיר האלקטרוניקה- רחובות עצומים עמוסים במוצרי חשמל מכל הסוגים, כל הגדלים וכל המחירים. הוא קנה לעצמו מצלמה ועוד כמה שטויות ואני קניתי לי שני אייפודים ומצלמה דיגיטלית. כבר היה לי מספיק כסף להרשות לעצמי לבזבז ואלה הם שני דברים שאסור לצאת מיפן בלעדיהם. בערב הוא גם הביא לי פרחים ובא איתי למועדון כדי שיוסיפו לי אחוזים למשכורת, שתה קצת והלך. היה ממש נחמד. הרבה גברים שפגשתי ביפן סתם חיפשו מישהי לדבר איתה, להסתובב איתה, לרקוד איתה כל הלילה ולצחוק אחד על השני בקריוקי. הרבה אמריקאים, שוודים, אוסטרלים, אנשי עסקים, נופשים וסתם סקרנים. באותו יום ההולדת, הבנות במועדון הזמינו לכבודי עוגת תותים. כבר הייתי די שיכורה ואחרי עוד כמה שוטים עם הבנות המשכנו למסעדה, שם אכלנו מתוקים בלי סוף והלכנו לרקוד קצת. בלי לעבוד. רציתי לשמוע את השיר BIG IN JAPAN אבל מסתבר שאף יפני לא מכיר אותו. הייתם מאמינים???
שוק הדגים ביפן הוא דבר שאסור לפספס. הגעתי לשם במקרה עם חברה מהמועדון וכמה בחורים שפגשנו. השעה הייתה 06:00 בבוקר והיה לי בא סושי. הם לקחו אותנו למסעדה בשוק ואכלנו סושי טרי שנחתך לנו לייב מול הפנים, שתינו סאקי חם וטיילנו בין הלובסטרים והקלמרי. בערב הם הזמינו אותנו לארוחה ובאו איתנו למועדון, מה שהכניס לנו המון המון כסף ופידבקים טובים מהבוסים. סה"כ עשיתי ביפן 7,000 דולר בחודשיים. משתלם. החו"ל משתלם.


במסגרת אותה עבודה ביפן פגשתי אנשים מכל המינים ומכל הזנים. למדתי על עצמי הרבה ואמנם לא ממש למדתי יפנית, רק מילים בסיסיות, אבל זה הספיק כדי להסתדר. לאחר חודשיים החלטתי לעזוב. עשיתי מספיק כסף, חשבתי לעצמי, וחוץ מזה גם מבחינת מחלקת ההגירה לא כדאי להישאר יותר מידי. בשבוע האחרון שלי ביפן לקחתי לעצמי חופש ויצא לי גם לטייל קצת. לפני זה לא ממש יצא לי לטייל כי באתי לחסוך ולא לבזבז. רק פעם אחת בליל הסדר, כל הישראליות קיבלו חופש ונסענו ביחד לבית חב"ד בטוקיו. זה היה טיול רציני. שני אוטובוסים, רכבת ועוד הליכה נוספת של 20 דקות. היה נחמד לראות מלא ישראלים ביחד. בשבוע האחרון שלי ביפן הלכתי למגדל טוקיו ותצפתתי על כל העיר: הר פוג´י הענק, הלונה פארק ליד הים ובכלל, למי שלא יודע - טוקיו נבנתה מחדש לאחר שנהרסה ברעידת אדמה לפני 70 שנה. כל יום כמעט יש ביפן רעידות אדמה קטנות. היפנים פוחדים מהן פחד מוות...אני דווקא אהבתי. עוד משהו שחשוב לדעת זה שאינטרנט חובה שיהיה בגסטהאוס. חובה. אם אין מרמים אתכם. בסה"כ עבודה בחו"ל ביפן, הייתה אחת החוויות היותר יפות בחיים שלי. משסיימתי לעבוד ביפן, טסתי לפגוש את אמא לשבועיים בתאילנד - שישה קילו יותר, 6,000 דולר יותר (זה מה שנשאר אחרי קניית האייפודים והדיגיטלית + שבוע שלם של טיולים) ואושר צרוף על כך שהטיול שלי יכול להמשיך עכשיו כמתוכנן...