עבודה באירלנד  מכירת ציורים בדאבלין

תמיד דיברתי ותמיד חלמתי לטוס לחו”ל, לעבוד ולחיות שם, אבל בין לדבר לבין לעשות יש פער גדול מאוד. לאחד מחברי הטובים היה אומץ לצאת מהשיגרה ולטוס לאנגליה לעבודה במכירת ציורי שמן. בזמן הזה אני הספקתי לטייל בכל דרום ומרכז אמריקה ולחזור לארץ עם פחות מ-2,000 ש"ח בחשבון הבנק, שבועיים לתחילת שנת הלימודים הראשונה כסטודנט להנדסת חשמל.

כשסוף הסמסטר השני התקרב, כולם התחילו לחשוב מה הם הולכים לעשות בקיץ. אני, לצערי, לא הייתי בחיל האויר ואין לי קומבינות מהצבא… התחלתי להבין שבחודשיים עבודה אני לא אצליח לחסוך מספיק כסף לעוד שנת לימודים. לא רציתי לחיות עוד שנה “על השקל” ולחשב כל הוצאה, ואז, כמו התפוח של ניוטון, נפל עלי החבר הטוב שלא הפסיק לספר חוויות מהעבודה שלו בחו”ל.

ידעתי שאני רוצה לעבוד בחו”ל, אבל למה דווקא ציורי שמן? הסיבה הראשונה הייתה אותו חבר שהמליץ לי על ציורי שמן, הסיבה השניה הייתה סגנון העבודה. לא ראיתי את עצמי רודף אחרי אנשים בקניון ומושך אותם לעגלה שלי. אני הרבה יותר טוב ב”אחד על אחד”. לדפוק למישהו בדלת זאת לא החוויה הכי נוחה אומנם, אבל הרגשתי שככה אני יכול להביא לעבודה את מי שאני באמת.

הלכתי לאותה חברה שבה עבד החבר שהמליץ לי ליסוע. החברה בדיוק הייתה בתהליך גיוס גדול של עובדים באירופה בכלל ובאירלנד בפרט. עשו לנו יום עיון קצר בארץ, בו הסבירו לנו לקראת מה אנחנו הולכים, הדגישו שהעבודה הולכת להיות קשה אך התגמולים יהיו בהתאם. יום אחרי המבחן האחרון שלי כבר הייתי בדרך לאירלנד, בטיסה לדאבלין. למה אירלנד? כי רציתי מדינה דוברת אנגלית, כי אותו חבר הכיר מישהו שהולך להיות שם ראש צוות וגם כי הייתה הערכה שזו הולכת להיות עבודה בבריטניה הנחשבת ל"חמה" של השנה.

ראש הצוות הגיע לאסוף אותי משדה התעופה. ההתרגשות הייתה גדולה: פתאום אני באירלנד בפעם הראשונה בחיים, רואה את הירוק מול העיניים, את האוירה המדהימה ואין לי מושג לקראת מה אני הולך…
הגענו לקוט'ג ממש חמוד: שתי קומות, 7 חדרים וגינה קטנה. הכניסו אותי לחדר עם עוד שותף, הסבירו לי שאנחנו חמישה מוכרים בצוות, ממסגר וראש צוות. אזור המגורים שלנו נמצא 15 דקות נסיעה ממרכז דאבלין, ואנחנו עובדים בכל הסביבה של פרברי העיר.
בלילה הראשון ראש הצוות עשה ישיבה קצרה, הציג אותי לכולם ואמר  “קדימה, תעזרו לו להכין פוליו. מחר הוא יוצא להתלמדות ראשונה".

בבוקר השני עשו לי "פרזנטציה”: אחד המוכרים עשה הדמיה של מכירה, הסביר איזה משפטי פתיחה מותר או אסור להגיד, ובעיקר סיפק הסברים על הציורים שאמכור.

ביום השלישי התלוותי למספר מוכרים. ההלם הראשון אומנם עבר, אבל הוא התחלף בחששות הרבה יותר גדולים: איך אני אזכור את השמות של כל הציורים הללו?  איך אני אדע את הסיפור מאחרי כל אחד? למה שמישהו בכלל יכניס אותי לבית שלו?

ביום הרביעי אני כבר עובד לבד, דופק על דלתות ומסיים עם 6 מכירות. כנראה שכל הפרזנטציות, ההדרכות וההכנה הנפשית - הראו תוצאות. אז גם הבנתי את מה שיוכיח את עצמו שוב ושוב בהמשך - שאין כאן עניין של מזל, מי שמגיע ממוקד ומוכן לעבוד קשה - מצליח.

אחרי 4 ימים כבר שוחים במים, המילים יוצאות בצורה שוטפת, משפטי המכירה זורמים ובכלל מתחילים להרגיש יותר טוב. הציורים בחברה שהייתי בה היו יפהפיים ובאיכות גבוהה. אפילו הבאתי איתי ציורים הביתה למשפחה ולחברים.

קמים בבוקר בסביבות עשר, אוכלים משהו ומתחילים להכין את כל הציורים לקראת יום העבודה החדש. יש ישיבה קצרה עם מנהל הצוות, בה מדברים על מה שהיה ביום הקודם ומה הולך להיות היום.

אחרי ארוחת הצהריים, בסביבות השעה 2, יוצאים לעבודה. מורידים כל מוכר בסביבת העובדה שלו, כמובן אחרי שמסבירים לו על המפה לאיפה הוא הולך ומהם “גבולות הגיזרה” שלו. מחירו של ציור נא בין 100-130 יורו, כאשר 70 יורו מתוך הסכום צריכים לחזור לחברה. כלומר, אפשר לתמחר את הציורים כפי שנראה לך, כל עוד 70 יורו חוזרים לבעלי החברה. החברה שעבדתי בה הציעה הרבה מאוד תמריצים: הסוכן המצטיין של השבוע קיבל 70 יורו כבונוס, צוות מצטיין מקבל כסף לקניות, או ימי כיף על חשבון החברה, והטבות רבות נוספות.

השיטה שלי למכור הייתה פשוטה: הסברתי ללקוחות שהזמינו אותי אליהם הביתה שאני סטודנט שנה ראשונה להנדסת חשמל, ושתמיד אהבתי והערכתי אמנות טובה. אמרתי שאני מאוד מתעניין באמנות, אבל שאני לא צייר ולא ציירתי בחיי. בקיצור - אמרתי את האמת. אני חושב שאיכות הציורים “עושה את העבודה” לא רע בכלל, הם מוכרים את עצמם ללקוח שפתוח להצעות.
מתחילים את איסוף האנשים בסביבות 9 בלילה וחוזרים לדירה בין תשע וחצי לעשר, עייפים אך מרוצים.

פעם בשבוע, ביום שני, יש יום חופש. ביום הזה כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. בהתחלה היינו קצת עייפים, אבל מהר מאוד התחלנו לנצל את ימי החופש לטיולי טבע, פיקניקים, קניות במרכז דאבלין (בעיקר כדי להרגיע את הבנות), ואיך לא - טיול בלתי נשכח במפעל של גינס, שם היינו שיכורים עוד לפני ארוחת הצהריים.
בימים שסיימנו מוקדם היינו הולכים לשתות בירה בפאב מקומי או לחטוף איזה פיצה בדרך הביתה. בכמה ערבים אפילו יצאנו למסיבות ומסעדות במרכז דאבלין, ולפעמים סתם קנינו ויסקי אירי טוב ושתינו בדירה אחרי יום עבודה קשה.

יום אחד, בשבוע השלישי לעבודה, "נפלתי" על שחקן כדורגל צעיר, שמסתבר שבאירלנד הוא מאוד מוכר. הוא עבר דירה רק לאחרונה, ועדיין לא היתה לו ריצפה בחלק מהבית. היה בנינו חיבור טוב על רקע הספורט, הבירות זרמו, הגיעו עוד כמה ידידות שלו כדי לעזור לו לבחור ציורים וכך מצאתי את עצמי 8 שעות בבית של אדם שהכרתי רק באותו היום ומוכר לו 19 (!!!) ציורים.

בפעם אחרת, ביקרתי בביתו של בחור סעודי עם אישתו האירית ומשפחתה המוזרה. היה להם בית ענק, הכל היה מרוהט בדברים היפים ביותר,  אבל למזלי לא היתה להם אף תמונה בבית. בדיוק באותו שבוע הם רצו לבקר בגלריה, וכך יצא שבאתי אליהם בזמן הנכון, והבאתי את הגלריה אליהם.

גם אצלם ביליתי בערך 5 שעות ומכרתי להם 23 ציורים, אבל זה לא הספיק להם. הם אמרו לי שהם בדרך לארוחת ערב משפחתית והכריחו אותי ללכת ולהביא עוד ציורים - כדי לקנות עוד כמה ציורים גם להורים ולאחות של האישה. כך מצאתי את עצמי נכנס איתם לרכב לארוחת ערב משפחתית, נפגש עם ראש-הצוות שלי באמצע הכביש, מביא ממנו עוד 6 ציורים ומוכר אותם בבית הוריה של האישה. סך הכל: 29 ציורים ביום!

כמובן שלא בכל יום מצליחים למכור 30 ציורים, אבל זאת העובדה - בכל יום פוגשים אנשים חדשים וסיפורים מעניינים, האירים אנשים מאוד חביבים ברגע שהם משתחררים מהחשדנות הטבעית שלהם.

היעד הראשון שלי היה לעבוד במשך חודשיים וחצי ולהרוויח 40,000 ש”ח, ואז לטייל עוד שבוע באירלנד לפני החזרה לארץ להמשך הלימודים. הרבה אנשים אמרו לי שזה מאוד ריאלי, אבל שיהיה עלי לעבוד קשה. למזלי, היעד הזה הגיע הרבה יותר מוקדם ממה שציפיתי; אחרי 6 שבועות שכרתי רכב ויצאתי לטיול בן 15 יום ברחבי אירלנד, מהדרום לצפון.

הטיול היה מדהים, בעיקר בגלל ההרגשה שאני כבר מכיר את העם האירי. אני לא סתם מוצי'ילר כמו בדרום אמריקה, כיוון שבעבודה כל כך קרובה לאנשים מקומיים אתה לומד את הסלנג היומיומי הרבה יותר מהר, אתה מדבר עם אנשים, מספר להם שאתה רוצה לטייל באירלנד והם רוצים להיות חלק מזה. כמעט בכל בית שנכנסתי אליו, אחרי שקצת סיפרתי להם על הציורים ולפני שהתחלנו לדבר על המחירים, הייתי שולף את הפינקס האדום שלי ואמר: "אני רוצה לטייל באירלנד. את\ה יכול לרשום לי המלצה מסויימת בפנקס, כל דבר שעולה לך לראש”. אחרי חודש וחצי באירלנד הרגשתי שאני כבר צריך כמה פנקסים כאלה… מדהים כמה האנשים שנפגשתי איתם רצו לעזור.

את העבודה באירלנד עזבתי לפני 5 שנים, ומאז אין אדם שאני לא ממליץ לו עליה, גם בקרב חברים ומשפחה. אני מספר שהעבודה לא קלה ושיש רגעים של משברים, אבל שההטבות שמקבלים לחיים ולכיס, יכולות להיות טובות בהרבה.
לפני הטיסה פחדתי להוציא מילה באנגלית בפני אנשים, אבל אחרי חודשיים באירלנד אני מבין שאנגלית זה בעיקר ביטחון, ואת הביטחון הזה מקבלים מהר מאוד כשנמצאים במדינה דוברת אנגלית וחייבים לדבר עם האוכלוסיה המקומית.

הציעו לי לחזור לעבוד באירופה כראש צוות וכבר הייתי פתוח לחתום על עוד שנה בגרמניה, אך החיים בארץ ממשיכים. יש לי חברה חדשה, עבודה בחברת הייטק ולימודים לתואר, כל אלו גרמו לי להישאר בארץ ולא לטוס פעם שניה, אבל אין יום שעובר שאני לא חושב על התקופה שעבדתי באירלנד.

מבחינתי זו חוויה אחרת מכל דבר שחוויתי בחיי. טיילתי הרבה בעולם, לא רק בטיול אחרי צבא, ואני יכול להגיד בפה מלא שאין מקום שאני מרגיש יותר מחובר אליו מאשר אירלנד. היא תמיד תישאר עבורי מדינה שהכרתי טוב באמת.