פחד טיסה  איך להתגבר ולהרים גלגלים

אתם יושבים במטוס. לפתע פתאום, מתרחש משהו נורא – מחבלים משתלטים על המטוס, פורצת אש, המטוס נקלע לכיסי אוויר או שסתם ככה, בלי סיבה ברורה, המטוס מתחיל לצלול מטה-מטה. אין  לכם לאן לברוח, אתם לא יכולים לקפוץ ולא לצאת לשום מקום.
אם התסריט הזה עובר בראשכם בכל פעם שאתם שומעים את המילה טיסה או שמסלול חייכם מוביל אתכם לצורך לעלות על מטוס - למשל למטרת עבודה בחו"ל, כדי לבקר קרובים או לחופשת חג - כנראה שאתם סובלים ממה שנקרא פחד טיסה ממוקד, מאגורופוביה, או מסוג אחר של חרדה לא מטופלת. איך מבדילים בין פחד רציונלי לפוביה רצינית, למה זה קורה והכי חשוב – איך מתגברים על זה?

"יש משהו לא טבעי במטוס שתלוי בין שמים וארץ – סוג של התרסה נגד כוח המשיכה", אומרת ד"ר צופי מרום, ראש תחום טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT)  במרכז בריאות הנפש גהה. "למרות זאת, יש קבוצה גדולה של אנשים שאין להם כל בעיה עם זה וחלקם אף יכולים לשאוב הנאה מהחוויה". אז למה בכל זאת אנשים פוחדים לטוס? "אנשים חוששים מההיבט של איזושהי תקלה, ממחבלים שישתלטו על המטוס (מאז ספטמבר 11 זה יותר נפוץ) ומכל מיני אירועי טרור הקשורים לטיסה" מפרטת ד"ר מרום, ומציינת עובדה מפתיעה - רוב האנשים שפוחדים מטיסות סובלים דווקא מאגורופוביה (פחד ממקומות ציבוריים), מההימצאות במקום סגור (קלסטרופוביה) או אפילו מהפחד עצמו: "החשש ש'יהיה לי התקף חרדה ואז כשאני ארצה לברוח אני לא אוכל'. אלה הם אנשים שלאו דווקא יפחדו מטיסה, הם יפחדו גם מלשהות במקומות סגורים – במקלטים, מעליות, מנסיעה באוטובוס ויש כאלה שיפחדו בכלל להתרחק מהבית, כי 'אולי אני ארגיש לא טוב'".

פחד טיסה, שקוראים לו גם פוביית טיסה או חרדת טיסות, שייך לקטגוריה רחבה מאוד של הפרעות חרדה מהן סובלים בין 5 ל-10 אחוזים מהאוכלוסיה, בהם יותר נשים מגברים. "פוביה היא סוג של התנייה שנוצרת", מסבירה ריבה בן נר דיוויס, מטפלת התנהגותית קוגניטיבית (CBT) .  "איזשהו אירוע מעורר פחד, ובכל פעם שהאירוע עולה מתעוררת תגובה של פחד וחרדה, תגובה של הגוף. אם ההקשר הוא טיסה אז נוצרה התנייה שבכל פעם שהגירוי מתעורר - טיסה, מטוס או אפילו מחשבה על טיסה או על 'אני נמצא בתוך מטוס' - אותה תגובה מתעוררת: פחד". הפחד יכול להתבטא במגוון דרכים – במקרה הקיצוני, הוא יגיע להימנעות מוחלטת מטיסות. במקרים פחות חריפים אבל לא פחות מטרידים, הוא יתבטא בשלל התנהגויות שיופיעו מרגע קבלת הידיעה או ההחלטה על הטיסה ועד הטיסה עצמה: מחשבות מטרידות, הגזמה בהיערכות לתרחישים קיצוניים, פחד מוגבר מהתקפי חרדה שעלולים להופיע פתאום, ואפילו סימנים פיזיים שמתגברים ככל שמתקרב מועד הטיסה: דופק מואץ, הזעה, כאבי בטן, הקאה, שלשולים, סחרחורת, כאבי ראש ומחנק בגרון.

חרדה היא מנגנון פיזיולוגי הישרדותי קדום. הדופק המהיר, פרץ האדרנלין והתחושה של 'משהו נורא עומד לקרות' סייעו לאדם הקדמון לזהות מתי הוא עומד מול סכנה ממשית, נמר למשל, ועלול למות או להיפגע. באנשים שחווים פחד טיסה או חרדות אחרות, מופעל אותו מנגנון - רק בעיתוי לא מתאים, כאשר לא קיים שום איום ממשי. "הגוף מגיב לאיזשהו גירוי מדומה ולא אמיתי, הוא מגיב למחשבה שמשהו יקרה: המטוס יתרסק ומחשבות קטסטרופליות אחרות שמעוררות תגובות פיזיות" אומרת בן-נר-דיוויס. כשהמקור ידוע, קל להבין את הפחד: "אם אדם הותקף על ידי כלב, בכל פעם שהוא יראה כלב הפחד יתעורר, הוא ימנע מלפגוש את הכלב, וככה ירגיע את הפחד. הוא ילמד שבכל פעם שהוא נמנע, התוצאה היא רגיעה. ככה נוצרת התנייה: אני נמנע אז אני נרגע".

הפחד יכול להיות קשור גם לאיזושהי חוויה טראומתית מהעבר הרחוק, של הימצאות במקום סגור ללא יכולת לצאת, או של אובדן שליטה. "בד"כ מתַחזקים פוביות כאלה", אומרת בן-נר-דיוויס. "נמנעים, לוקחים כדורים, לא נכנסים למעלית, לא טסים ולא נחשפים לגירוי שמעורר את הפחד. כשמה שבאמת צריך לעשות זה לבטל את הקשר, ליצור חוויה ומחשבה מתקנת, ליצור התנהגות מתקנת".

שיטות הטיפול וההתמודדות בהן נוקטים אנשים שסובלים מפחד טיסה כוללות, מלבד הימנעות מטיסות, גם שתייה מופרזת של אלכוהול בזמן או לקראת הטיסה, שימוש בכדורי הרגעה ובתכשירי הרגעה שלא מצריכים מרשם. "אפשר לקחת רסקיו", אומרת בן נר דייויס, אבל ממליצה על הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי, שהוא קצר וממוקד. גם ד"ר מרום טוענת שמדובר בטיפול היעיל ביותר בפחד טיסה ופוביות בכלל, ומוסיפה: "אם האדם הוא אגורופובי אז בטח שרצוי טיפול כיוון שאגורופוביה פוגעת לא רק בטיסה, אלא במכלול דברים". שתיהן מדגישות שחשוב לטוס ולא לוותר:  "ההימנעות משמרת את החרדה", אומרת ד"ר מרום ובן נר דייויס מרחיבה: "כל העניין הוא באמת ליצור הרגל חדש, לעשות למידה חדשה מתוך ההתנסות. אתה לומד שאתה יכול לשאת את זה. כי ההימנעות נובעת מזה שיש פחד מהפחד: אני לא יכול לשאת את הפחד והחרדה, את מה שעובר לי בגוף. מרגע שנחשפים ונשארים בחרדה ומצליחים לשאת אותה רואים שהיא עוברת. החלק הקוגניטיבי בטיפול הוא לזהות את המחשבות הקטסטרופליות ואלו שמעוררות חרדה ולהחליף אותן במחשבות מרגיעות: אני יודע שזאת רק חרדה, אין עליי איום ממשי ".

ומה עוד הן ממליצות? לעשות נשימות, להשתמש בדמיון מודרך, לדמיין תמונה מרגיעה, ולעשות ההיפך ממה שהחרדה מכתיבה: "אצל רוב האנשים עם הפרעות החרדה" אומרת ד"ר מרום, "הקשב הולך בדרך כלל אל אותם גירויים המחזקים או משמרים אצלם את תחושת החרדה. אדם שיש לו פחד טיסה יכול להגיד לכולם במטוס לא לדבר איתו והוא יישב ויקשיב כל הזמן לרעשים של המטוס,  ואז כל שינוי ישמש איזשהו איתות לכך שאולי יש סכנה. אנחנו כן נרצה שהוא ישים אוזניות ויראה סרט ולא יהיה מתוח ודרוך כל הזמן – שכן ידבר עם חבר שלו, שכן יקום וילך לשירותים. להפסיק להיות כל הזמן דרוך למה שמתרחש במטוס – להסיט את הקשב למשהו חיצוני".
ואנחנו מוסיפים: לשתות הרבה מים, ולא להפריז במשקאות שמאיצים את הדופק כמו קפה, קולה ואלכוהול.

אמנם מחקרים מוכיחים שבהפרעות חרדה הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי לבדו או במשולב עם תרופות הוא הטיפול היעיל ביותר, אבל יש אנשים שהמילה 'טיפול' עושה להם פריחה בעור או בכיס. ד"ר מרום מפרטת מהו הטיפול התרופתי המקובל כיום בחרדות: "אם מדובר על פחד מטיסה בלבד - כדור הרגעה כמו קלונקס, קסאנקס וכדורים אחרים ממשפחת הבנזודיאזפינים. הם משפיעים מיידית או תוך חצי שעה". תרופות מסוג זה יכולות לשמש במקום טיפול כאשר החרדה עולה רק בטיסה, וכשהאדם טס לעתים נדירות בלבד. "בפחד טיסה שהוא חלק מפחדים אחרים – פחד להתרחק מהבית או בתסמונת חרדתית רחבה שהפחד טיסה הוא רק חלק ממנה - הטיפול התרופתי הוא טיפול נוגד-חרדה כגון ציפרלקס, פרוזאק – כדורים שעובדים על סרוטונין ומצריכים לקיחה קבועה וממושכת". כיוון שהכדור למעשה משמר את הפחד ומונע את האפשרות להתמודד איתו ולהתגבר עליו, הבחירה איך לטפל – האם בכדורים, בטיפול או בצורה משולבת – תלויה לא רק ברופא שצריך להחליט אם לתת את המרשם, אלא בעיקר בשאלה: האם החרדה מתערבת לאדם בחיים, באיזו מידה ועד כמה הוא רוצה להפטר ממנה.